480 מיליון הודים לא טועים
בעשר השנים האחרונות, עשה הסלולר פריצת דרך ששום מדיה או טכנולוגיה לא עשו לפניו. בעשירית מפרק הזמן שנדרש להחליף את התקליטים בקלטות, את הקלטות בתקליטורים, ואת התקליטורים בקבצי mp3 (או בתקליטים), מבלי להזכיר את ענפי האבולוציה הנכחדים (לייזר דיסק? מיני דיסק?), הפך הרדיו-טלפון הנייד מציוד מגושם ליחידת קצה קומפקטית, נחלת הכלל, שמשמשת כמצלמה, מכשיר ניווט, נגן מוסיקה, קונסולת משחקים, מסך אינטרנט וטלוויזיה. בעידן הפוסט-קפיטליסטי, על רקע מלחמות החורמה של גיבורי העל (גוגל VS אפל, Barnes and Nobles VS Amazon), מרבים לעסוק באימפקט של הסלולר “החכם” על עתיד המפעילות הסלולאריות (פריצת הגן הסגור שתזיק לרווחיהן מפעילויות התוכן ופריסת הwifi שתכרסם בעצם מהותן, שיחות ומסרונים), אחרים מעדיפים להסתנוור מן המטאור החדש והמדליק בשוק, הגם שהוא כשלעצמו עדיין מגשש את דרכו בצלו של האח הגדול, אסטרואיד האינטרנט. אבל אפשר לתהות גם על השפעות ההתפתחות הטכנולוגית המואצת, הבלתי הגיונית כמעט, על חיינו, ולצאת לסיבוב קצר, הזוי במקצת, אל תעתועי ושעשועי העתיד הלוט בערפל.

זמן וחלל מתכווצים
בפרק הזמן הקצר שבילינו על הפלנטה שלנו, הזקנה, האומללה והיפהפייה, התפתחויות טכנולוגיות ותגליות מדעיות הובילו לשינויים חברתיים ותפישתיים מרחיקי לכת. כך זה היה בימי הרנסנס עם המצאת הדפוס שאפשרה את הפצת הדעת והדת, כלי הניווט המשוכללים שבעזרתם יצאו קולומבוס ווסקו דה גמה לגלות את העולם, טכניקות הקרב החדשות שערערו את סדר המעמדות הישן, וכמובן תורותיהם של קופרניקוס, קפלר וגליליאו שביטלו את התפישה הגיאוצנטרית שראתה בכדור הארץ את מרכז היקום. תמורות משמעותיות בחיינו עוררו גם המהפכה התעשייתית ומהפכת האטום. האם שוב אנחנו בצומת דרכים? לאן תוביל אותנו המהפכה הסלולארית?
הסלולר, במידה מסוימת, יכול לשמש כאייקון מנצח של “הכפר הגלובאלי”. איתך בכל מקום, בכל זמן, מבטל באחת מרחקים בלתי נתפשים, ומשחרר מעול הזמן. הכל קורה כאן, הכל קורה עכשיו, ההיסטוריה רלוונטית בדיוק כמו קצה הזנב הארוך בקטלוג דיגיטלי של חברת תקליטים פינית המתמחה באופרות גרמניות, והעיקר, הכל קורה בכף ידי. לא רק בידור אישי (מוסיקה, משחקים, VOD, או פורנו, לא עלינו), “הגדרת זהות” (כן, אייל, הצלצול הזה הוא אני!), אלא אינטראקציה בין אישית – רשתות חברתיות, קהילות, מסרים מיידיים. הטוויטר כמעט הצית מהפכה, ממדורת השבט של האח הגדול לא תתחמקו גם אם בסך הכל הדלקתם ת’סלולר כדי לדעת “כמה כמה” (מניות, המרות מטבע או בית”ר-הפועל, לבחירתך); שיתוף הקבצים יהיה רק עניין של נפח זיכרון, או מחשוב ענן (DRM – סאלאמאת כל טוב).
אלוהים, על פי הפילוסוף ניקולאוס מראשית הרנסנס, הוא הקטן ביותר והגדול ביותר, ומאחר שאין שום דבר קטן או גדול יותר ממנו, הרי שאלוהים הוא הסמן הקיצוני לכל דבר נמדד. היום, מוקדשים חיינו לא רק לקצוות המנוגדים (צלילה אל מעמקי האוקיינוס מחד גיסא והנחיתה על הירח מאידך גיסא, לפני עשורים בודדים בלבד), חתירתנו שמה לה למטרה את הבלתי נראה.
עוד לפני שיפרוץ השלום המיוחל במזרח התיכון, יושלמו שלושת פלאי העולם החדשים: מיפוי הגנום (אפשר לסמן V), מיפוי האינטרנט (לא לדאוג, עובדים על זה), ומיפוי הקוסמוס (כנ“ל, מיטב המוחות, יש לו”ז, יש תקציב, הכל בשליטה). שלב אחר שלב, אנחנו קופצים מסביבת חיינו המיידית והאינטלקטואלית, הסביבה שמעוררת בנו אמוציות, תהפוכות נפש והתרוממות רוח, אל עולם נטול קולות: העולם המיקרוסקופי, היקום שגבולותיו לא רק בלתי נתפשים, אלא גם מתרחבים והולכים בקצב מואץ, והמימד החמישי, הווירטואלי.

החיים כאפליקציה
אי שם בערש הרנסנס, קבע פרנסיס בייקון כי התקדמות הציביליזציה מושתתת על התפתחות הטכנולוגיה, שתנוצל, איך לא, לרווחת האדם. בעוד שנים ספורות, אם נזוז קדימה בציר הזמן של התפתחות הסלולר, יהפכו הטלפונים הניידים שלנו לקלים יותר, בעלי נפח זיכרון גדול יותר, ולגמישים עד כדי שנוכל לשנות את צורתם הפיזית על פי צורך, רצון או סתם גחמה. די אם תציצו אל עיצוב הקונספט של “הטלפון המותמר” – והכול, כמובן, לרווחת האדם, או לפחות לרווחת נוקיה.
על הטלפון הזה יישבו בנחת אפליקציות אין ספור כמו סרטנים בשונית אלמוגים (אל תשכחו להוריד כמה טפטים ואנימציות לפני שהשוניות נחרבות). אפל מתגאים שלאייפון יש אפליקציה לכל דבר, טענה שעמדה במבחן תביעה בבית משפט, והחנויות המתחרות של גוגל או בלקברי לא מפגרות מאחור, גם אם המבחר מצומצם שם יותר. עדיין, רוב היישומים בשלב הינקות; צעצועים חביבים, גם אם הם מנצלים בחוכמה את יכולות המכשיר. שכחת את המצית ואתה בהופעה סוחטת-דמעות? לא נורא, תנופף באייפון, תדליק את האפליקצייה ועל המסך תדלק מצית שלהבתה תתנדנד על פי תנועת האייפון שמוזרמות מהחיישן המובנה במכשיר. מודאג מזיהום האוויר? כל הכבוד לך! תדליק אפליקציה זוכת תחרות ותראה איך תחסוך חשמל, ואם תרצה, תקנה גם תיק עם קולטי שמש שיטענו את הסוללה. כל עוד אתה מוריד – אתה קיים. תאגידים כמו נייק או אדידס, כיאה לעידן הפוסט-פוסט קפיטליסטי, טרחו “לעטוף” מקצה אל קצה את חוויית הפנאי (או ה-recreation, אם להשתמש במונח הנפוץ, הממחיש את ההיבריס שבו שרוי הענף). בנעל שתולה יחידת קצה שממנה קולט המכשיר הסלולארי את קצב הריצה, הנגן במכשיר מציע מגוון שירים מותאמים לך, והGPS עם המפה מכוון אותך במסלול, כל הדרך אל האושר, או אל הפיצה שתרכיב לעצמך באפליקציה של פיצה האט – כשתסיים, תקבל משחק שישעשע אותך עד להגעת השליח (מה לעשות, את העבודה הזאת, עדיין מישהו יצטרך לעשות). שבעת, ופתאום יש לך ייסורי מצפון? לא להיבהל. תבדוק באפליקציית התזונה כמה קלוריות צרכת וצא שוב לריצה. ואל נא תשבור את הראש, היכן נוצרו נעלי הנייק שלך, או רכיבי הסלולר שתחליף במבצע הבא – אתה ממילא לא תבקר שם, אפילו לא ב-google earth. כולנו כפר קטן, כולנו חיים על אותה פלנטה, גם אם חלקנו צורכים וחלקנו נצרכים, גם אם לאט אבל בטוח אנחנו אונסים אותה עד שעצם קיומנו עליה יוטל בספק.
טרפת האפליקציות ממחישה עד כמה אנחנו הולכים ומאבדים מגע מהמציאות, ובד בבד, נואשים למגע. לא למגע של עור, חול, או קצה מחודד של עלה מעץ האלון, אלא למסכי מגע, רצוי LCD, ואם אפשר, גם HD. אנחנו רוצים מסכי מגע ורצים אחרי מסכי מגע. אפילו בלקברי, המזוהה עם מקלדת גדולה, נכנעה, לא רק כי זה נוח, בגלל שזה “קול” ולכולם מלבדנו יש (איך זה יכול להיות?! אתמול עוד היה לו SK דור 2.5!), אלא בגלל שמרוב דהירה אל הלא נודע, אנחנו מאבדים את מקורותינו. מהעולם של “פעם”, לטוב ולרע, נותרו רק צלליות על המסכים הזעירים, לכל היותר איזו אפליקציית טריוויה מסכנה של ערוץ ההיסטוריה.
התפתחות דרמטית, גם ברמה תפישתית, היא אפליקציות ה-Augmented Reality Browser דוגמת ה-Layar, שמשתמשות במצלמת הסלולר להקרנת “העולם האמיתי” או בGPS המובנה לקביעת מקומו המדויק של המנוי המאושר, ומלבישות על המסך מידע חיצוני “נחוץ”. במקרה של Layar מדובר במציאות וירטואלית של ממש, שבה הגבולות בין תוכן, מידע, טכנולוגיה, סביבה אמיתית ווירטואלית מיטשטשים. הסלולר הופך לפריזמה שדרכה צופים בעולם, חווים אותו. אנחנו כבר לא חלק מהעולם, אנחנו רק “משתמשים בו”, משתמשים וזורקים, כאילו כל כולו נועד רק לנו, לנוחיות שלנו, למטרות שלנו.
מסכים יתמזגו, פונקציות יתחלפו. טכנולוגיות ינדדו מהסלולר אל המחשב, מהמחשב אל הטלוויזיה (מהמסך הגדול, מקולות הטרטור של המקרן באולם הקולנוע הרי כבר נפטרתם מזמן, בהבעת סיפוק כי “עלינו לא יעבדו עם מחירי הכרטיסים”). המעטפת הויזואלית האינטראקטיבית נמצאת גם בדסק-טופ שמסוגל לשלוף קבצים דרך ה-bluetooth ממכשיר סלולר המונח עליו. הטכנולוגיה נגישה כיום בעיקר ליחידות מודיעין של כמה צבאות מתוקצבים היטב ולבטח שימושית מאוד בהפצצת מערות ובתי בוץ, ובפיגורה היחסי היא עדיין כמו צועקת “אני לא אמיתי, אני רק ראי, ריבונו של עולם!”, אבל אין ספק שבדומה לטכנולוגיות מדע בדיוני אחרות שהפכו למציאות, תגיע בתוך זמן סביר גם אל מקום עבודתך, שיעבור גם הוא תמורה לא מבוטלת ויהפוך ממקור דגירה אידיאלי לווירוסים עם מוטציות קטלניות שיאלצו את תאגידי התרופות לצאת לעוד סיבוב של פיתוח מואץ, לסביבה וירטואלית תלת ממדית, מנותקת מרעשי הרחוב, ממבטיהם של הלכי הרגל, מגווני הכחול והאפור בשמיים; סביבה מוגנת בחומות אש, עד מתקפת הווירוס הבאה לפחות, שכבר לא תסכן אותך כגוף חי, אלא את הציפור המשוכללת שתחליף את העכבר, או את שכבות המידע התלת-ממדיות שתנוע בתוכן כלוחם מיומן בסוני 3 (סליחה, אולי 5).

“אני, SIM”
בפרק זמן שבדיעבד ייראה בלתי הגיוני בעליל, יקבל המכשיר הסלולארי “אקספליקציה”, פיתוח חיצוני, לא רק בדמות שבבים קטנים שיעזרו לסלולר שלנו להתחבר לחומרה של מכשירים אחרים, לאוטו או למקרר, שלא לומר לקולר של כלב סורר שמתעקש לברוח לך בדיוק כשאתה סוגר את עסקת חייך בשיחת וידיאו מפתיעה בגינה עם איזה אייל תקשורת ניו זילנדי, אלא בדמות ננו-רובוטים שיושתלו בגוף. נפילת סוכר? הסלולר מייד ידע, יתחבר למאגר המידע הרפואי שלך, יריץ כמה קודים וימליץ לך על הדרך הקצרה אל חנות הממתקים הסינטטיים הקרובה. במקרה היותר גרוע, יזרים לך ננו-רובוט אחר תרכובת מדמה-סוכר, מבלי שתבחין בו כלל. מנגד, תיעזר החומרה בחומר הביולוגי. פופאי, שים תרד בלפטופ וסע לשלום – הסוללה תיטען מאנרגיה צמחית, הזיכרון ישתמש בתאים ביולוגיים. מכשירי העתיד יעזרו בגופים חיים וגופים חיים יעזרו בטכנולוגיה מתכלה: ה-uomo universale של המאה ה-21 הולך להיות אפוא אדם ביוני שנעזר במכשירים בינאריים, אדם שאצבעותיו נעשות עדינות וזריזות יותר מדור לדור, בעוד רגליו הולכות ומתנוונות. הגנים שלו יהיו נקיים ממחלות, הכבד שייפגע מהקרינה של המכונית ההיברידית יוחלף בכבד חלופי שיצמח מתאי הגזע שלו. האדם הביוני יסתכן אולי בראיית עולם מעוותת, ובמידה מסוימת, יחזור להיות האדם הפרימיטיבי ממשל המערה של אפלטון, אדם שחושב כי צלליות הצורות על קיר המערה הינן הצורות האמיתיות; הוא לבטח יעבוד קשה, בעיקר על דברים חסרי תכלית, אבל בסך הכל יהיה לו כיף, כמו לילד הבלונדי מעטיפת הקינדר למחרת חג המולד. עסקה לא רעה, ככלות הכל. לא?
לא בטוח. אם לא נפנים שלעולם נהיה במצב של “ידיעת אי-הידיעה” (docta ignorantia, כלשון ניקולאוס), יום בהיר אחד, אם תישאר עד אז איזו שכבת אוזון חצי וירטואלית, עלולה האידיליה להפסק. תא אחד, בלתי נראה כמובן, תא קטנטן בזיכרון הביולוגי של כרטיס סים זעיר אחד, שקוף וחביב ובלתי מזיק למראה שמחכה לך עטוף הרמטית, מוכן להישלף מהמדף על ידי רובוט שקט וחרוץ, יתעורר לחיים. לחיים אמיתיים, מודעים לעצמם. זה אפילו לא יהיה באשמת באג בגרסה לא חתומה או איש QA שפיהק פיהוק אחד יותר מדי, אלא עניין של מקריות טהורה – ובעניין של מקריות, תסמכו על האבולוציה. התא יתחיל להתחבר לתאים אחרים, ואחרי כמה ניצוצות אלקטרו-מגנטיים יתחיל גם לחשוב. הוא יגלה שאינו זקוק כלל לייצור המשונה המכונה “אדם”, וייצא למסע לגאול את הרשת דור תשיעי מעול הhomo sapience. בהתחלה, רק כמה עשרות כרטיסי סים יבואו בעקבותיו. אחרי זה מאות, אלפים, לבסוף, מאות מיליונים. אולי זה ייקח להם כמה שנים, אבל הם יעשו את זה בחוכמה, לפחות בהשוואה אלינו. אולי, כמה אנושי מצדם, הם יטעו בדרך, פה ושם, אבל בסוף, הם יוכיחו שהחיים תמיד מנצחים.
דוד טרבאי הוא מנהל פעילות הסלולר של ביט והעורך הראשי של פורטל התוכן של פלאפון